The following section (sugya) from the Babylonian Talmud, tractate Nedarim (“Vows”), recounts a discussion among the Rabbis of the Talmud about bikkur holim and what it entails. Although the language might sound antiquated, the text shows how already, almost two thousand years ago, our sages discussed the meaning of bikkur holim.

This text can be considered the “fundamental” rabbinic text about bikkur holim. All subsequent Jewish discussions on this topic are primarily based on this text. We will refer back to this text in this study guide.

If you are familiar with the study of Talmud, you can read either the original Aramaic or the English line-by-line translation. You may also click on the audio file under each section to hear a brief explanation of the text. Background information about terminology that is frequently used in rabbinic literature but may be unfamiliar to you is also provided throughout the text.

Ideally, you and your hevruta should study this sugya together and talk about what you read and how it sits with you. Keep track of your questions and concerns as you move along in the material to see if they get resolved.

נדרים לט:-מ.

BT Nedarim 39b–40a

תניא: ביקור חולים אין לה שיעור

It was taught:[1] “There is no measure for visiting the sick.”

מאי “אין לה שיעור”?

What is meant by “There is no measure for visiting the sick?”

סבר רב יוסף למימר: אין שיעור למתן שכרה.

Rav Joseph thought to explain it: “Its reward is unlimited.”

אמר ליה אביי: וכל מצוות, מי יש שיעור למתן שכרן?

Said Abaye to him: “Is there a definite measure of reward for any mitzvah?

והא תנן (משנה אבות ב א): וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת?

“Haven’t we learned (Mishnah Avot 2:1), ‘Be as heedful of a light precept as of a serious one, for you don’t know the grant of reward for mitzvot’?”

אלא אמר אביי: אפילו גדול אצל קטן.

Rather, Abaye explained: “Even a great person must visit a humble one.”

רבא אמר: אפילו מאה פעמים ביום.

Rava said: “[One must visit] even a hundred times a day.”

אמר רבי אחא בר חנינא: כל המבקר חולה, נוטל אחד משישים בצערו.

Rabbi Aha, son of Hanina, said: “He who visits an invalid takes away a sixtieth of his pain.”

אמרי ליה: אם כן, ליעלון שיתין ולוקמוה!

They replied to him: “If so, let sixty people visit him and restore him to health!”

אמר ליה: כעישורייתא דבי רבי; ובבן גילו.

He replied: “The sixtieth is as the tenth spoken of in the school of Rabbi [Yehudah Hanasi], and [providing further that] he [the visitor] is of his affinity.”

Listen to an explanation of this section.

 

Let’s continue:

רב חלבו חלש. נפק אכריז רב כהנא:

Rav Helbo fell ill. Thereupon RavKahana went and proclaimed: “Rav Helbo fell sick!”

רב חלבו באיש לא איכא דקא אתי

But nobody came to visit him.

אמר להו:לא כך היה מעשה

He [Rav Helbo] said to them: “Wasn’t there an occasion

בתלמיד אחד מתלמידי ר’ עקיבא שחלה לא נכנסו חכמים לבקרו?

when one of Akiva’s students fell sick and none of the sages came to visit him?

ונכנס ר’ עקיבא לבקרו ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה

“Rabbi Akiva entered to visit the student, and because they sprinkled and swept the ground before Akiva, the student lived.

א”ל רבי החייתני

“He said to him, ‘Rabbi, you made me live!’”

Listen to an explanation of this section.

 

Let’s continue:

יצא ר’ עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים.

Rabbi Akiva went and taught: “Everyone who does not visit the sick can be compared to one who sheds blood.”

כי אתא רב דימי אמר כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות

When Rav Dimi came, he said: “Everyone who visits the sick causes them to live, and everyone who doesn’t visit the sick causes them to die.”

מאי גרמא?

How does he cause [this]?

אילימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה וכל שאין מבקר את החולה מבקש עליו רחמים שימות?

Shall we say that he who visits the sick prays that he may live, while he who does not [visit] prays that he should die?

שימות ס”ד?

אלא כל שאין מבקר חולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות.

“To die”—can you really think so?  

Rather [say thus]: “He who does not visit the sick prays neither that he may live nor die.”

Listen to an explanation of this section.

 

Let’s continue:

רבא יומא קדמאה דחליש אמר להון לא תיגלו לאיניש דלא לתרע מזליה.

מכאן ואילך אמר להון פוקו ואכריזו בשוקא דכל דסני לי ליחדי לי וכתיב (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח וגו’

ודרחים לי ליבעי עלי רחמי.

When Rava fell ill, he would say to them: “Don’t reveal it [my illness] to anyone, so that my fortune isn’t affected.”  

From then on he said to them: “Go and make it public, so that those who hate me shall rejoice. For it is written: ‘If your enemy falls, do not exult’ (Prov. 24:17).

“And those who pity me will pray for me.”

אמר רב כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם שנאמר (תהלים מא, ב(אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו י”י 

Rav said: “Everyone who visits the sick will be saved from the punishments of Gehinnom, as it is said: ‘Happy is he who is thoughtful of the wretched; in bad times the Lord keeps him from harm” (Ps. 41:2).

אין דל אלא חולה שנאמר (ישעיהו לח, יב)מדלה יבצעני אי נמי מן הדין קרא (שמואל ב יג, ד) מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר וגו’

The “wretched” mean none but the sick, as it is said: “He will cut me off from pining sickness [mi-dalah] (Isa. 38:12),” or from the verse: “Why are you so dejected [dal], O prince, morning after morning?” (2 Sam. 13:4).

אין רעה אלא גיהנם שנאמר (משלי טז, ד) כל פעל י”י למענהו וגם רשע ליום רעה

The evil referred to is Gehinnom, as it is written: “The Lord made everything for a purpose, even the wicked for an evil day” (Prov. 16:4).

ואם ביקר מה שכרו?

And if he visited, what is his reward?

מה שכרו?כדאמר ניצול מדינה של גיהנם.

What is his reward? As it says [quoting from the previous section], it saves from the punishment of Gehinnom.

אלא מה שכרו בעוה”ז (תהלים מא, ג) ה’ ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו ה’.

Rather it should say, what is his reward in this world? As opposed to the world to come. “May the Lord guard him and preserve him; and may he be thought happy in the land. Do not subject him to the will of his enemies” (Ps. 41:3).

ישמרהו מיצר הרע ויחייהו מן היסורין ואושר בארץ שיהו הכל מתכבדין בו ואל תתנהו בנפש אויביו שיזדמנו לו רועים כנעמן שריפו את צרעתו ואל יזדמנו לו ריעים כרחבעם שחילקו את מלכותו.

May the Lord guard him—from the evil inclination—and preserve him—from sufferings; and may he be thought happy in the land—that all will take pride in him; do not subject him to the will of his enemies—that he may procure friends like Na’aman’s, who healed his leprosy; and not chance upon friends like Rehoboam’s, who divided his kingdom.

Listen to an explanation of this section.

 

Let’s continue:

אמר רב שישא בריה דרב אידי לא ליסעוד איניש קצירא לא בתלת שעי קדמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי.

Rav Shisha, son of Rav Idi, said: “One should not visit the sick during the first three or the last three hours [of the day], lest he thereby omit to pray for him.

תלת שעי קדמייתא רווחא דעתיה בתרייתא תקיף חולשיה

“During the first three hours of the day, his [the invalid’s] illness is alleviated; in the last three hours his sickness is most virulent.”

אמר רבין אמר רב מניין שהקב”ה זן את החולה שנאמר (תהלים מא, ד) ה’ יסעדנו על ערש דוי וגו

Rabin said, in Rav’s name: “From where do we know that the Almighty sustains the sick? From the verse ‘The Lord will strengthen him upon the bed of languishing’ (Ps. 41:4).”

ואמר רבין אמר רב מניין שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה שנאמר יי’ יסעדנו על ערש דוי

Rabin also said in Rav’s name: “Whence do we know that the Divine Presence rests above an invalid’s bed? From the verse ‘The Lord sets Himself upon the bed of languishing.’”

תניא נמי הכי:

It was taught likewise:

הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא ע”ג ספסל ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב ע”ג קרקע מפני שהשכינה שרויה למעלה ממטתו של חולה שנאמר ה’
יסעדנו על ערש דוי.

“He who visits the sick must not sit upon the bed, or on a stool or a chair, but must robe himself and sit upon the ground, because the Divine Presence rests above an invalid’s bed, as it is written, ‘The Lord seats himself upon the bed of languishing.’”

Listen to an explanation of this section.


Mazel tov!
You have now studied the central piece of rabbinic text that is the foundation of all subsequent discussion on bikkur holim.

Image of a head with a question mark inside. Ideally, you and your hevruta have written down some thoughts and questions while you were studying. What are some of the things that came up?
Image of a microscope In the following section from Maimonides’ Mishneh Torah, Laws of Mourning (Hilkhot Avel), you will recognize our sugya from Nedarim. In Nedarim we saw the discussion about how somebody who doesn’t visit the sick can be compared to a shedder of blood and that visiting takes away one-sixtieth of the illness. Both notions were challenged in the Gemara. You can see now how Maimonides understood the Gemara. 

רמב”ם הלכות אבל, הלכה ד

Maimonides,[2]Laws of Mourning, 14:4

בקור חולים מצוה על הכל, אפילו גדול מבקר את הקטן, ומבקרין הרבה פעמים ביום, וכל המוסיף משובח ובלבד שלא יטריח, וכל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחליו והקל מעליו, וכל שאינו מבקר כאילו שופך דמים.

Visiting the sick is a commandment that applies to all; even a person of great status should visit someone of lesser status. One should visit several times a day, and whoever does so is praiseworthy, provided he is not becoming a burden. Whoever visits the sick, it is as if he removes part of his sickness and makes it easier on him, while one who ignores a sick person is like one who sheds blood.

Earlier, in Nedarim 39b–40, we read, “Rabbi Aha, son of Hanina, said: ‘He who visits an invalid takes away a sixtieth of his pain.’” But Maimonides doesn’t mention the one-sixtieth of illness at all; he only says that someone who visits removes part of the sickness. Maimonides was a physician, and it’s possible that background made him aware of the importance of showing up at the bedside with an empathetic demeanor.

In addition to being a physician, Maimonides—also known as the Rambam—was the most famous Jewish thinker and legal scholar of the Middle Ages. In his Mishneh Torah (compiled between 1170 and 1180), he wrote about the importance of bikkur holim and he describes this as a commandment that is performed with the body.

רמב”ם הלכות אבל, פרק יד, הלכה א

Maimonides, Laws of Mourning, 14:4

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע”פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות

It is a positive commandment to visit the sick, to comfort the mourning, to remove the dead, to bring in the bride, to escort guests, and to occupy oneself with all the needs of burial; carrying [the coffin] on one’s shoulder, to walk in front of him, to eulogize, to dig, and to bury. As well to make the bride and groom happy, and to take care of all their needs. And these are gemilut hasadim that are done with one’s body, that have no measurement. Although all these are rabbinic laws, they are included under “Love your neighbor as yourself” (Lev. 19:18), meaning that all things that you would like others to do for you, you should do for your brother.

Before continuing on to unit 5, return to Bavli Nedarim to read again the source on which Maimonides based his comments.


[1] The phrase “It was taught” introduces a baraita, a source contemporary to the Mishnah and therefore of great authority.

[2] Maimonides, also called Rambam (Rabbi Moshe ben Maimon), Spain, Egypt, 1135–1204.

 

Previous Page Unit 3: What’s in a Name?                                                      Unit 5: Etiquette of the Visit Next Page